נדירים הסרטים הישראלים שעוסקים בצה"ל אבל לא ב"סכסוך". נדירות הקומדיות הישראליות שהן לא "סרטי בורקס". זו כנראה הסיבה ש- "אפס ביחסי אנוש" הוא פשוט סרט נדיר.
זהו סרט הביכורים של הבימאית טליה לביא, שגם כתבה את התסריט. הסרט הוא קומדיה שחורה, אפילו טראגית, על חווית השירות בצבא לא של הלוחמים והלוחמות (יש סרטי צבא על לוחמות? אולי הגיע הזמן שיהיו?) אלא על זו של הפקידים ובעיקר - הפקידות.
הפקידות, כוכבות האבטלה הסמויה בצה"ל, שלחלקן ממציאים תפקידים כמו "מש"קית נייר וגריסה" שגוזלת בערך 2 דקות מזמנן ביום ומשאירים אותן למצוא להן דרכים למלא את השעמום.
אולי היום זה קל עם הסמארטפונים ואני מניחה שיש לא מעט ג'ובניקים משרדיים שכבר סיימו בתקופת שירותם את קנדי קראש, אבל הימים ב-"אפס ביחסי אנוש" הם ימי טרום האפליקציות.
מה נותר לעשות בשלישות בבסיס נידח בדרום הארץ? לשבור שיאים בשולה המוקשים, לספור ימים, להתאהב בקצין החתיך ולנסות לשרוד את המגורים המשותפים עם ארבע בחורות נוספות בחדר, בהן שתי פקאצות משעשעות למדי שלא סותמות את הפה ולא מפסיקות לשיר בשתי קולות והרוסייה המגניבה ביותר בקולנוע הישראלי אי פעם.
באופן כללי ובלי ספויילרים, העלילה מחולקת ל-3 חלקים ומתמקדת (בערך) בכל פעם בדמות אחרת במשרד -
- דפי - נלי תגר הנפלאה משחקת את דפי העדינה והמפונקת שעושה כל מה שרק אפשר כדי לעבור לקרייה ולשתות אייס קפה בארומה עזריאלי.
- זוהר - מש"קית הדואר הממורמרת ביותר בצה"ל בכיכובה של דאנה איבגי הנהדרת.
- רמה - הקצינה שהיא "אם הטיפוס" הסטריאוטיפית של כל קצינת צה"ל חדורת מוטיבציה באשר היא, עם נטייה לדבר במשפטים קלישאתיים משובשים.
שמענו רק דברים טובים על הסרט לפני שביקרנו בו, ובמהלך הצפייה לא הפסקנו להתגלגל מצחוק כשראינו חלקים מזוקקים מחוויית השירות הצבאי או תקופת הטירונות שלנו מוצגים לנגד עינינו. אמנם לא הייתי פקידה בצבא אבל הסרט החזיר אותי למגורים המשותפים בחדר אחד עם חמש בנות אחרות בטירונות במחנה 80. האמת, לא התגעגעתי.
היו שהשוו את הסרט ל"גבעת חלפון אינה עונה", אני לא רואה את הדמיון. לדעתי הסרט מזכיר יותר מכל דווקא את מלכוד 22, וככזה הוא טראגי ומצחיק בטירוף בו זמנית. נכון, יש כמה רגעים צפויים, ועדיין, התסריט מקורי ומבריק ומהאולם שהיה מלא עד אפס מקום יצאו כל הצופים עם חיוך עצום על הפנים.
מומלץ בחום. רוצו לראות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה